פסק-דין בתיק ת"א 10431-04

כללי

1.      לפניי תביעה כספית לתשלום סך 214,156 ש"ח עבור תשלומי איזון ביחס למקרקעין הידועים כגוש 30296, חלקה 17 בבית צפפא בירושלים (להלן: "המקרקעין").

התובעות הן אחיות, ויחד עם הנתבעים הן בעלות הזכויות במקרקעין.

אין זה ההליך המשפטי היחיד המתנהל בין הצדדים.

קדם לו הליך בת"א 21562/99 הנדון לפני כב' השופטת ב' כהנא, בבית משפט זה, בו הוגשה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בין הצדדים, ובפסק דין מיום 2.9.03 הורה בית המשפט על פירוק שיתוף בדרך של חלוקת המקרקעין בין בעלי הזכויות (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "פסק הדין").

ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה (ע"א 5012/04, נספח ד' לכתב התביעה, להלן: "הערעור").

לטענת התובעות, בעקבות פירוק השיתוף כפי שנקבע בפסק הדין, על הנתבעים לשלם להן תשלומי איזון, אשר על פי חוות דעת השמאי מטעמן מסתכמים בסך של 214,156 ש"ח סך הכל (חוות דעת השמאי אהרון בוץ, מוצג ת/1, להלן: "חוות הדעת"). לשיטתן, בפסק הדין נקבע כי שמורה להן הדרך להגיש תביעה נפרדת לתשלומי איזון, ולפיכך יש לחייב את הנתבעים לשלם להן את הסכום האמור.

הנתבעים טענו מנגד, כי דין התביעה להימחק על הסף, שכן לאור המצב התכנוני הסטאטוטורי במקרקעין, פסק הדין לא השתכלל כדי אפשרות ליישמו.

טענות התובעות

2.      התובעות טענו, כי בפסק הדין הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בעין, לאחר שאומצה תוכנית החלוקה של המודד מר מאיר לוי, שמונה על ידי בית המשפט בת.א. 21562/99. נקבע, שהטוען לתשלומי איזון יוכל להגיש תביעה נפרדת לאחר מכן. כך קבע גם בית המשפט המחוזי בערעור.

לטענתן, מעדות המומחים שהעידו מטעמן בהליך זה עולה, כי החלקות שיועדו להן בפסק הדין הופקעו לצורך בניית דרכים, ולכן לא ניתן לבנות עליהן ולממש את הזכויות הקנייניות בהן. תוכנית החלוקה שנעשתה בפסק הדין, לא התייחסה להפקעות שאושרו ופגעו בחלקות של התובעות ומשום כך, יש לפסוק להן תשלומי איזון.

התובעות הוסיפו כי לאורך ניהולו של תיק זה חזרו והצהירו שהן מוכנות לביטול פסק הדין במטרה לבצע חלוקה מחדש בהתאם לחוק ושעל פיה ניתן יהיה לרשום את חלקיו של כל צד באופן הוגן וחוקי, אולם הנתבעים עמדו על שלהם וסירבו לכך בתוקף. עוד הדגישו, כי הנתבעים לא העידו או הביאו ראיות מטעמם, וכן לא הגישו חוות דעת נגדית.

לפיכך, ביקשו התובעת לחייב את הנתבעים בתשלומי איזון בסכומים שנקבעו בחוות הדעת.

טענות הנתבעים

3.      הנתבעים טענו כי התביעה לתשלומי איזון משוללת יסוד שכן פסק הדין שהורה על פירוק שיתוף, אינו ניתן ליישום בשל אי התאמתו לתכניות הסטאטוטוריות החלות על המקרקעין. לשיטתם, רק עם קבלת אישור הוועדה לתכנון ובניה לפירוק השיתוף על פי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") יש להתייחס לפסק הדין כניתן ליישום ולמקרקעין ככאלה שחל עליהם דין חלוקה. על פי ההלכה, תשלומי איזון הם פועל יוצא הכרחי של חלוקה בעין והזכות לקבלם משתכללת בד בבד עם החלוקה כחלק בלתי נפרד מהסדר פירוק שלם.

בענייננו, התשריט שאומץ על ידי בית המשפט אינו תואם את התב"ע, לא אושר על ידי רשם המקרקעין,  ועל כן לא ניתן ליישם את תוכנית החלוקה נוכח אי התאמתה לתב"ע.

 על כן, אין כל אפשרות לרשום את החלוקה ולייחד לשותפים חלקות על פיה, ומשכך אין כל בסיס לתביעה לתשלומי איזון. לטענתם, גם לו היה ניתן ליישם את פסק הדין, לא היה מקום לחייב את הנתבעים בתשלומי איזון, שכן חוות הדעת לוקה בפגמים קשים ומשמעותיים.

דיון והכרעה

4.      מטעם התובעות העידו הגב' מיכל שמידמאיר, עוזרת בכירה לרשמת המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, השמאי אהרון בוץ, עורך חוות הדעת, קורה קונן, יועצת תשתיות במחלקה למידע תכנוני ומדידות בעיריית ירושלים, מנחם גרשוני, סגן ממלא מקום מנהל אגף התכנון והעיר בעיריית ירושלים.